ג'ורג' אורוול מתחת לאף שלך מבחר מאמרים בהוצאת דביר מאנגלית: יועד וינטר-שגב מבוא, עריכה מדעית והערות: גיורא גודמן

לפרטים על העטיפה

ראיונות רדיו     קולנוע     צילום העטיפה "פנינים של חשיבה חודרת"   עידן לנדו, הארץ ספרים "ספר חובה בכל בית"   גלעד סרי לוי, הצופה "רעיונות מורכבים בשפה פשוטה ובהירה"   לירז אקסלרד, ynet "רלוונטי מתמיד"  אנשיל פפר, מקור ראשון "אקטואליה על-זמנית"  אירי ריקין, מעריב "דמותו היחודית נוכחת בכל פינה של הטקסט"   איתמר הנדלמן בן כנען, time out "חגיגה כפולה"   ג'ודי לוי, ידיעות אחרונות "כנראה אחד הספרים הטובים ביותר בשנה האחרונה"   אריק גלסנר, מקור ראשון

כדי לרכוש את הספר משומש או מודפס במחשב לחצו על אחד הקישורים

   ציטוטים נוספים

          לקריאה:     פוליטיקה והשפה האנגלית              חופש העיתונות - ההקדמה ל'חוות החיות'

על הספר:

"הדבר שהכי רציתי לעשות לאורך כל עשר השנים האחרונות הוא להפוך כתיבה פוליטית לאמנות", כתב ג'ורג' אורוול בשנת 1946. ואמנם, המאמרים בספר מתחת לאף שלך ממחישים את גודל ההישג שלו. אלו מאמרי הגות ותיעוד-חיים של אחד מגדולי הסופרים הפוליטיים במאה העשרים, מאמרים השומרים על רעננות ואקטואליות כבר יותר מחמישים שנה.

במאמרים מתגלה סופר שהוא ישיר ומחוספס באותה מידה שהוא אירוני ודק אבחנה: סופר החושף שקרים פוליטיים ומנתח יצירות ספרות באותם כלים שבהם הוא מתאר את סימני האביב באנגליה או את המתכון האידיאלי לתה.

לאורך רוב תקופת יצירתו סבל אורוול ממחלות וממחסור, אך מאמריו מלאים אמונה ברוח האדם. טווח הנושאים בהם עסק מדהים בעומקו ובהיקפו. הוא כתב על פגעי הקולוניאליזם, על האנטישמיות, על מחלות ומוות, וגם על התקשורת, על השפה, ועל ספרי מתח. אך מכל מאמריו עולה קריאה מתמדת לשוויון בין בני אדם, לשימור יופיו של הטבע, למציאת דרכי ביטוי אמיתיות וכמובן – כמו שרק אורוול יכול – לשחרור מכל סוג של רודנות.

אריק בלייר – שנודע בשם הספרותי ג'ורג' אורוול – נולד בהודו ב-1903 ומת בלונדון משחפת ב-1950. הוא שירת במשטרה הבריטית בבורמה, חי בין חסרי בית בלונדון ובפריז, נלחם במלחמת האזרחים בספרד, התפרסם בכתיבתו התיעודית והעיתונאית, ומעל הכול כמחבר הספרים שהפכו לקלאסיקה עוד בחייו: חוות החיות ו-1984. המאמרים שכתב לעיתונים ולכתבי עת, רובם כאן בתרגום ראשון לעברית, הם מפסגת יצירתו.

דר' גיורא גודמן הוא היסטוריון של בריטניה וארה"ב במאה ה-20. עוסק גם בחקר ההיסטוריה של אמצעי התקשורת במאה ה-19 וה-20. מרצה במכללה האקדמית 'כנרת', במכללת הגליל המערבי ובאוניברסיטת תל אביב.
יועד וינטר-שגב הוא חוקר שפות באוניברסיטת אוטרכט.

ביקורות:
"פנינים של חשיבה חודרת"   עידן לנדו, הארץ ספרים
"כנראה אחד הספרים הטובים ביותר שיצאו לאור בשנה האחרונה"   אריק גלסנר, מקור ראשון
"חגיגה כפולה"   ג'ודי לוי, ידיעות אחרונות
"רעיונות מורכבים בשפה פשוטה ובהירה"   לירז אקסלרד, ynet
"דמותו היחודית נוכחת בכל פינה של הטקסט"   איתמר הנדלמן בן כנען, time out תל אביב
"ספר חובה בכל בית"   גלעד סרי לוי, הצופה
"אקטואליה על-זמנית"   אירי ריקין, מעריב
"רלוונטי מתמיד"   אנשיל פפר, מקור ראשון

פרקים מתוך הספר:
ההקדמה המקורית ל'חוות החיות' - באתר 'וואלה'   באתר 'טקסט'
'פוליטיקה והשפה האנגלית'

שיחה של הדסה וולמן ברשת א' עם המתרגם והעורך המדעי:
שלושה קבצים (1.5M כל אחד) באיכות בינונית: 1 2 3

ראיון עם המתרגם ברדיו 'כל השלום':
באתר 'כל השלום'   קובץ (3.5M)

ג'ורג' אורוול בסינמטק תל אביב יום ו', 21.7.06
סקירת האירוע ב'העיר'

תוכן העניינים:

מבוא - גיורא גודמן

1. הרוח הספורטיבית

    הערות על הלאומנות

    הרוח הספורטיבית

    ארצי לטוב או לרע, לימין או לשמאל

    'איך שבא לי': אין רעיונות חדשים?; על "ריאליזם" ותבוסה

2.  על הדרך לשעבוד

    לירות בפיל

    תלייה

    איך מתים העניים

    מתוך 'הדרך לרציף ויגאן'

    שתי דרכים לשעבוד: סקירה של האייק וזיליאקוס

    שני קטעים מתוך 'הומאז' לקטלוניה'

    מבט אחורה על מלחמת ספרד

3.  בבטן הלוויתן

    פוליטיקה והשפה האנגלית

    ראפלס ומיס בלאנדיש

    זכויות היתר של הכמורה: כמה הערות על סלבדור דאלי

    פוליטיקה מול ספרות: בחינה של 'מסעות גוליבר'

    מדוע אני כותב

    משמעותו של שיר

    כוס התה שלי

    בבטן הלוויתן

4.  עובדות לא נעימות

    חופש העיתונות - הקדמה ל-חוות החיות

    הערות על הדרך

    נקמה חמוצה

    אנטישמיות בבריטניה

    הרהורים על גאנדי

    מתחת לאף שלך

    מספר מחשבות על הקרפד המצוי

קישורים והפניות:

יומניו של אורוול בבלוג מעודכן יומית
הוצאות מקוריות של ספרי ג'ורג' אורוול
הערך "ג'ורג' אורוול" בויקיפדיה
1984 - הספר שמאפיין את המאה ה-20
"החברים של ג'ורג'" - בלוג בעברית הכולל "ביקורת שמאלית וליברלית, עפ'י מסורתו של ג'ורג' אורוול"
אופרה ישראלית על פי 'חוות החיות'
טיול בלונדון בעקבות אורוול, ועליה לקברו
"לא קדוש חילוני" - סקירת שתי ביוגרפיות על אורוול, אלי שאלתיאל במוסף 'הארץ ספרים'
ביל גייטס: "אורוול טעה, אני צודק" - כתבה ב-ynet
אורוול העביר לממשלה הבריטית רשימה של "חשודים בקומוניזם" - כתבה ב-'הארץ'
"אורוול מתהפך בקברו" - סרט דוקומנטרי על תאגידי התקשורת הבינלאומיים
"האח הגדול" בעקבות ג'ורג' אורוול
הצדדים הלא מוכרים בחייו של אורוול
אורוול ופציפיזם
התפתחות הסוציאליזם של אורוול - חלק ראשון ממאמר לא גמור של פיטר סדגוויק

ספרים:
1984. מאנגלית: ג. אריוך. עם עובד (1971)
חוות החיות. מאנגלית: אברהם יבין. עם עובד (2001)
דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון. מאנגלית: דורון לבנה. כנרת (1984)
שאו את נס האספידיסטרה. מאנגלית: הדר בן אהרון. כנרת (1989)
מדוע אני כותב ועוד מסות. מאנגלית: אפרים ברוידא. עם עובד (1984)

The Road to Wigan Pier (1937)
Homage to Catalonia (1938)
Collected Essays Journalism and Letters (1920-1950): 1, 2, 3, 4
Bernard Crick - George Orwell: A Life (1981)

הידעת?

עובדות נוספות

העטיפה:

ג'ורג' אורוול בדירתו באיזלינגטון. לונדון 1946 עיצוב העטיפה: יעל שגב תצלום העטיפה: ורנון ריצ'רדס התצלום באדיבות Freedom Press מתוך הספר George Orwell at Home, and among the anarchists עוד צילומים

לרכישת הספר

ציטוטים:

כדי לראות את מה שמתחת לאף נדרש מאבק מתמיד.

*

הלאומנות היא תאווה לכוח מאוזנת על-ידי הונאה עצמית.

*

ספורט רציני אינו קשור בשום דרך למשחק הוגן. הוא קשור לשנאה, קנאה, יהירות, התעלמות מכל הכללים ולהנאה סדיסטית מצפייה באלימות: במילים אחרות הוא מלחמה בלי היריות.

*

כאשר האדם הלבן הופך לרודן, את חירותו שלו הוא הורס.

*

אדם צריך להשתייך לאינטליגנציה על-מנת להאמין בדברים כאלה: אף אדם רגיל אינו יכול להיות טיפש עד כדי כך.

*

במחלקות הציבוריות של בתי חולים תוכלו לראות זוועות שכנראה לא תפגשו בקרב אנשים שמצליחים למות בבתיהם, כאילו מחלות מסוימות מסוגלות לתקוף רק אנשים ברמות ההכנסה הנמוכות יותר.

*

אף פעם לא ביקרתי בבית כלא בלי להרגיש שמקומי הוא מהצד השני של הסורגים.

*

פירושה של חזרה לתחרות "חופשית" הוא עריצות שהיא ככל הנראה גרועה יותר... מאשר זו שמטעם המדינה. הצרה עם תחרויות היא שמישהו מנצח בהן.

*

עשה לך מנהג לכלוא פשיסטים ללא משפט, וייתכן שהתהליך לא ייעצר בפשיסטים.

*

הדבר שמושך אנשים רגילים לסוציאליזם וגורם להם להיות מוכנים לסכן את עורם בעבורו, ה"מיסטיקה" של סוציאליזם, הוא רעיון השוויון; לרובם המכריע של האנשים סוציאליזם משמעותו חברה ללא מעמדות, או שאין לו שום משמעות בכלל.

*

המלחמה רעה, ולעיתים קרובות היא הרע במיעוטו. אלה שאוחזים בחרב מתים בחרב, ואלה שלא אוחזים בחרב מתים ממחלות מסריחות. העובדה שיש טעם לכתוב אמת כה נדושה מראה מה שנות הקפיטליזם עוללו לנו.

*

אנשים מאמינים או לא מאמינים במעשי זוועה אך ורק על בסיס נטייה פוליטית. כל אחד מאמין במעשי הזוועה של האויב ולא מאמין באלו של הצד שלו, בלי לטרוח אף פעם לבחון את העדויות.

*

התיאוריה הנאצית כופרת במפורש בכך שקיים דבר כזה כמו "האמת". אין, למשל, דבר כזה "מדע". יש רק "מדע גרמני", "מדע יהודי" וכו'. המטרה המשתמעת מקו המחשבה הזה היא עולם מסויט שבו המנהיג, או כת שלטת כלשהי, שולטים לא רק בעתיד אלא בעבר. אם המנהיג אומר על אירוע זה וזה, "זה לא קרה" – טוב, זה לא קרה. אם הוא אומר ששתיים ועוד שתיים הם חמש – טוב, שתיים ועוד שתיים הם חמש. האפשרות הזאת מפחידה אותי הרבה יותר מאשר פצצות.

*

במקרה של מילה כמו 'דמוקרטיה', לא זו בלבד שאין שום הגדרה מוסכמת, אלא שהניסיון לייצר כזו נתקל בהתנגדות מכל הכיוונים. כמעט כל אדם חש שכשאנחנו אומרים שמדינה היא דמוקרטית אנחנו משבחים אותה: כתוצאה מכך מצַדדיו של כל סוג משטר טוענים שהוא דמוקרטיה, וחוששים שהיו נאלצים להפסיק להשתמש במילה אילו נכבלה למשמעות אחת כלשהי.

*

בימינו, השיח הפוליטי בעל-פה ובכתב הוא בעיקרו הגנה על הבלתי-ניתן-להגנה.

*

הדבר הראשון שאנחנו דורשים מקיר הוא שיעמוד. אם הוא עומד הריהו קיר טוב, ואת השאלה לאיזו מטרה הוא משמש אפשר להפריד מכך. ועדיין אפילו לקיר הטוב ביותר בעולם מגיע שיהרסו אותו אם הוא מקיף מחנה ריכוז. באותו אופן צריך להיות אפשרי לומר: "זהו ספר טוב או ציור טוב, וצריך לשרוף אותו בכיכר העיר".

*

הדבר שהכי רציתי לעשות לאורך כל עשר השנים האחרונות הוא להפוך כתיבה פוליטית לאמנות.

*

אנחנו צודקים כאשר אנחנו חושבים על סוויפט כעל מורד ומנפץ מוסכמות, אבל פרט לעניינים משניים מסוימים, כמו עמידתו על כך שנשים צריכות לקבל אותו חינוך כמו גברים, לא ניתן לסווגו כ'שמאל'. הוא 'אנרכיסט שמרן', המתעב סמכות אבל לא מאמין בחֵירות, ושומר על ההשקפה האריסטוקרטית בעודו רואה היטב שהאריסטוקרטיה הקיימת היא מנוונת ובזויה.

*

להיות בתוך לוויתן היא מחשבה נוחה מאוד, חמימה וביתית. יונה ההיסטורי, אם אפשר לקרוא לו כך, שמח מאוד להימלט, אבל בדמיון, בחלומות בהקיץ, המוני אנשים קינאו בו.

*

עבור סופר יצירתי הבעלות על 'האמת' חשובה פחות מאשר כנות רגשית.

*

האויב הוא המוח הגרמופוני, בין אם אתה מסכים ובין אם לא עם התקליט שמנוגן באותו רגע.

*

דאלי מתפאר בכך שהוא לא הומוסקסואל, אבל פרט לזה נראה שהוא מצויד באוסף הסטיות הטוב ביותר שמישהו מסוגל לשאוף אליו.

*

אם לחירות יש איזושהי משמעות בכלל, משמעותה היא הזכות לומר לאנשים מה שהם לא רוצים לשמוע.

*

אנשים מקריבים את עצמם למען קהילות חלקיות – אומה, גזע, אמונה, מעמד – ונעשים מודעים לכך שהם לא פרטים בודדים רק באותו רגע שבו הם עומדים מול אש רובים. העלאה קטנה מאוד במודעות, ואת תחושת הנאמנות שלהם ניתן יהיה להעביר לאנושות כולה, שאיננה מושג מופשט.

*

מוטל עלינו להיות בני האלוהים, אף על פי שהאלוהים של ספר התפילות כבר לא קיים.

*

אין דבר כזה כמו נקמה. נקמה היא מעשה שאתה רוצה לבצע כשאתה חסר ישע ומכיוון שאתה חסר ישע: מרגע שתחושת חוסר האונים הוסרה, גם הרצון מתנדף.

*

בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח החיה של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים.

*

עליית ה'ריאליזם' היא התכונה הבולטת של ההיסטוריה האינטלקטואלית בזמננו. מדוע זה צריך להיות כך זו שאלה מסובכת. קשר הגומלין בין סדיזם, מזוכיזם, סגידה להצלחה, סגידה לכוח, לאומנות וטוטליטריזם הוא עניין עצום, שקצותיו בקושי גורדו עדיין, ואפילו אזכורו נחשב במידה כלשהי לחוסר טקט.

*

אנטישמיות היא רק אחד מגילוייה של הלאומנות, ולא כל אחד יקבל את המחלה בצורה המסוימת הזו. יהודי, למשל, לא יהיה אנטישמי: אבל יהודים ציונים רבים נראים לי בסך הכל כמו אנטישמים מהופכים, בדיוק כמו שהוֹדים ושחורים רבים מפגינים את הדעות הקדומות הרגילות ביחס לצבע עור כשהן הפוכות.

*

מהות האנושיות היא שלא מחפשים שלמות, שלפעמים מוכנים לחטוא למען נאמנות לזולת, שלא שואפים להביא את הנזירות לדרגה שהופכת יחסי ידידות לבלתי-אפשריים, ושמוכנים בסופו של דבר להיות מובסים ושבורים בידי החיים, שזהו המחיר הבלתי-נמנע של הטלת אהבתנו על בני אדם אחרים.

*

בתקופתנו אין דבר כזה 'להישאר מחוץ לפוליטיקה'. כל הנושאים הם נושאים פוליטיים, והפוליטיקה עצמה היא מסה של שקרים, התחמקויות, איוולת, שנאה וסכיזופרניה.

עובדות נוספות:

הגיטריסט יוסי אלפנט היה חבר בהרכב בשם 'חדר 101' – חדר העינויים ב-'1984'.

*

איילין בלייר (אוֹשוֹנֶסִי), אשתו הראשונה של אורוול, הייתה בקשרים הדוקים עם ג'ורג' קופ, מפקדו של אורוול במיליציה המרקסיסטית בה נלחם במלחמת האזרחים בספרד. קופ נכלא על-ידי הקומוניסטים בספרד. אורוול ואיילין ניסו להציל את קופ מהכלא אבל נכשלו. רבים חשדו שבין קופ לאיילין היה רומן, אבל במכתב שהתגלה רק ב-2005, מספרת איילין לחברה: 'כשביקרתי את קופ בכלא, פשוט לא יכולתי לומר לו שוב, כמין פרידה, שלעולם הוא לא יוכל להתחרות באורוול.' קופ הצליח לבסוף להימלט מספרד, קצת אחרי אורוול ואיילין. כשהגיע לאנגליה טופל במסירות על ידי אחיה של איילין ואשתו.
תמונה של איילין בלייר   עוד פרטים (עברית)   עוד פרטים (אנגלית)

*

התקליט 'חיות' של פינק פלויד נוצר בהשראת 'חוות החיות' של אורוול.

*

"תוך כדי הזלת ריר רעיל, הוא מעליל כל סוג של רוע על העם." (ביקורת בפראוודה הסובייטי)

*

התואר 'אורווליאני' מופיע בגוגל ב-1.6 מיליון אתרים: פי 5 יותר מאשר התואר 'קפקאי', וקצת פחות מאשר התואר 'שייקספירי'.

*

אורוול העביר למחלקת תעמולה במשרד החוץ הבריטי רשימה של עיתונאים ואנשי רוח שחשד בהם שהם תומכי סטלין.
עוד פרטים

*

במשך 12 שנים עקבה המשטרה הבריטית אחרי פעולותיו של אורוול בגלל חשד ל'פעילות קומוניסטית'. בתיק המעקב נכתב עליו: 'האיש הזה הוא בעל השקפות קומוניסטיות מתקדמות, וכמה מידידיו ההודים אומרים שהם נתקלים בו לפעמים במפגשים קומוניסטיים. הוא מתלבש בצורה בוהמיינית גם בעבודה וגם בשעות הפנאי.'
עוד פרטים

*

אשתו הראשונה של אורוול, איילין בלייר (אוֹשוֹנֶסִי), מתה בגיל 39 כתוצאה מסיבוך של ניתוח פשוט. כמה חודשים לפני מותו, בעודו מאושפז בשל מחלת השחפת בה חלה, התחתן אורוול בשנית עם סוניה בראונל, שהייתה צעירה ממנו ב-18 שנים. בראונל אימצה את שם העט של בעלה ושינתה את שמה לסוניה אורוול. היא השתתפה בעריכת ספריו של בעלה המנוח, ובשנות החמישים ביקרה בישראל ואף נפגשה עם דויד בן גוריון.
תמונה של סוניה בראונל

*

מספר הכרכים באוסף כל כתבי ג'ורג' אורוול: 20.
משקל ההגהות: 400 ק'ג.
זמן העריכה: 17 שנה.
מספר המו'לים שעסקו באוסף, בגלגוליו השונים: 7.
מספר האנשים שעבדו על האוסף: 3 – העורך פיטר דויסון, שנעזר באשתו ובחבר.
מספר המעקפים בניתוח הלב שעבר דויסון: 6.

*

שמו האמיתי של אורוול היה אריק בלייר. הוא אימץ את שם העט ג'ורג' אורוול כשיצא ספרו הראשון – 'דפוק וזרוק בפריז ובלונדון'. אחת הסיבות לשם הספרותי הייתה כנראה דרישת המו'ל להוציא מהספר ניבולי פה ושמות אמיתיים של אנשים, מחשש לתביעות דיבה.

*

באחד הוויכוחים שניהל אורוול על המצב בפלסטינה עם הסופר היהודי ארתור קסטלר, טען אורוול שהוא מצדד בערבים 'באופן מוחלט'. יחד עם זאת, אורוול לא עסק הרבה בעניני פלסטינה ובסכסוך היהודי-ערבי, וקשה למצוא הרבה עקביות בדעות המעטות שהשמיע בנושא.

*

אורוול נתקל בקשיים מרובים כשניסה לפרסם את 'חוות החיות' בבריטניה במהלך מלחמת העולם השנייה, בזמן שבריטניה וברית המועצות היו בעלות ברית במלחמה נגד גרמניה הנאצית. מיניסטריון האינפורמציה הבריטי הזהיר את אחד מהמו'לים ששקל להוציא את הספר ש'הבחירה בחזירים ככת השלטת תפגע ללא ספק בהרבה אנשים, ובמיוחד בכל מי שהוא מעט רגיש, כפי שהרוסים הם ללא ספק'. אורוול שקל להוציא את הספר בהוצאה עצמית עם הקדמה המתארת את מה שכינה 'צנזורה וולונטרית' מטעם העיתונים והוצאות הספרים. הוא כתב: 'אם מו'לים ועורכים מתאמצים כדי למנוע נושאים מסוימים מלהגיע לדפוס, זה לא מכיוון שהם מפחדים מהעמדה לדין אלא מכיוון שהם מפחדים מדעת הקהל.' למרבה המזל, ברגע האחרון נמצא מו'ל זריז שהסכים לפרסם את הספר.

*

על מנת לכתוב את המאמר 'הרהורים על גנדי', אורוול עצר את העבודה על '1984', בעודו חולה אנוש במחלת השחפת ויודע שימיו קצרים.

*

במאי 2005 הועלתה בלונדון האופרה '1984', עפ'י הרומן של אורוול, ולמוזיקה של המנצח לורין מאזל. לצורך העלאת האופרה, יצירתו הראשונה כמלחין, הוציא מאזל כ-750 אלף דולר מכיסו הפרטי. הביקורות היו קטלניות למדי.

*

אורוול ואשתו הראשונה, איילין בלייר, אימצו תינוק לאחר שלא הצליחו להביא ילד לעולם בעצמם. איילין נפטרה כחצי שנה לאחר האימוץ, בזמן שאורוול שהה באירופה לדווח על תוצאות מלחמת העולם השנייה.
תמונה של אורוול עם ריצ'רד

*

גרסה קולנועית ראשונה של 'חוות החיות' מומנה על-ידי ה-CIA. הגרסה כללה שינויים מהותיים של הספר, כחלק מהתעמולה שניהלו האמריקאים והבריטים כנגד ברית-המועצות.

*

מילון אוקספורד מציין את אורוול כראשון שהשתמש בביטוי 'מלחמה קרה' באנגלית. זה היה ב-1945, בזמן שאירופה חגגה עדיין את הצלחותיה של ברית-המועצות בניצחון על הנאצים.

*

אורוול עבד זמן מה במחלקה של ה-BBC, והשתתף בתוכניות רדיו רבות ששודרו, בעיקר כאלה שנועדו למאזינים בהודו. למרות זאת, לא ידוע על אף הקלטה בקולו שנשמרה.

*